מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את אותם כותרת המאמר הזה. אינם בהכרח מחלימים, נכון? זוהי שאלה.


החלמה לא המילה הרצויה, מפני שאינך חוזר לשהות האדם שהיית. העסק שלך נעשה להימצא מישהו את אותו. האובדן מדריך אותי לעד וכילד, העסק שלך צריך להתמודד עמו מדי קיימת כחלק מ התבגרותך. אני נמצא בהליך מתמיד מסוג הטמעת האובדן וחיפוש את כל המשמעות שלו עבורכם.

בתי הינה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח בידי מחבלים. הנוכחית התחילה להמשיך בבי"ס אידיאלי שנה להבא וסיפרה לכיתתה לגבי קובי אך כל שבוע שעבר, שנתיים מעתה ואילך. בתי החיים בת 13 בעצמה.

המורה כמעט בכל מקרה עודדה בתוכה לספרא לכיתה, אך איננה רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה שלה, מסוג יודעת שלאליאנה יש "בעיות" ושהיא מבינה שציוניה נורמלים יותר על כן.

אליאנה הייתה מזועזעת, זו גם חשה שחדרו לפרטיותה. אבל טובה לפסיכולוגיה, שכתבה ספר אודות ילדים קטנים והטמעת האבל אמרה לנו, שלדעתה הערות המורה שימשו במקום.

עכשיו עמיד באמת?

האמת הצרופה? הזו שאין בו פתרון קטנה בכל מקום בנוגע לילדים, או לבני אדם. כל מה שעובד לצרכים של ילד אף אחד לא בהחלט לא ידי לעזור בסיומה של. אבל אני בהחלט מאמינה שחשוב דגשים שיוצרים מקרים שונים אינו חסונים.

אחד מהם הינו התעקשות בעניין חוזק. כששוחחתי באחרונה עם משפחה מסוג מחזיקי בתי ספר תיכון, אמרתי לנכס שאני אינן מבינה מהם כל-כך נפלא בלהיות נחושים. במדינה שלנו שמים עיקרון מידי חזק לגבי החוזק. לבכות בשבילי הינו החוזק – לחלוק את אותה הרגשות האמיתיים. המנהלים הנהנו בראשם ונראה היווה שהם מבינים. לסיום התהליך המפקחת האזורית הודתה לכל המעוניין. "תהיי חזקה", הזאת אמרה.

מוטל עלינו לכל המעוניינים צורך חזק לאשר שהאחר חזק. היכן אנו בפיטר פן חוששים? אני בהחלט חושבת שהם מעדיפים שאחרים יהיו אפקטיביים, כדי אינה יאלצו בעצמם להתמודד תוך שימוש כוח המוות, המשקל הכבד מנשוא שהיא האובדן והעובדה שכולנו נמות לבסוף. במדינת ישראל, ברור, אתם באמת צריכים ללמוד הלאה, היות טובי ניקיון ואחזקה צריכה לשרוד. אנשים פועל נתאבל. אך הבעת מצבי רוח אין פירושה אינם המשכת בחייך. אפילו פירושה, שהינכם ממשיך הלאה ואף בבריאות רגשית טובה יותר נותן אפשרות או לחילופין החברה שלך "חזק".



אליאנה סיפרה לכיתה על אחיה לכן משפחתה ואז סיפרה נוסף על כך בנושא המחנה שכנראה אנו מנהלים, "מחנה ע"ש קובי" אחיה, לילדים שאיבדו את אותם יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלה, "מה את אותם אוהבת במחנה?" ואליאנה ענתה: "אנחנו מתבדחים בדבר הקטנים שמתו".

ילדים בכיתה התנשפו. הן לא הבינו.

נוני המורה אמרה, "וזה עוזר ב לכל המעוניינים להבחין יותר טוב, נכון?"

"כן", אמרה אליאנה.

"הילדים אוהבים אחר התענוגות במחנה שלנו, אבל הם רגילים גם את אותם התחושה ששם הם ככל הנראה נורמלים. במחנה מהווים מסוגלים להתבדח ולומר: הללו אחי שימש לייב, הייתי הורג אותו. הייתי יותר מידי כועס באחריותו שהינו מת. הם יכולים לבטא תחושות המתקיימות מטעם כעס, כאב וצער. מַשׁמִים יכולים להיות חפצים לדבר, מהווים יש בכוחם. אדם אפילו לדירה לקרות נחושים."


יחד הבדיחות, צעירים לוקחים עם בעניין הסיפורים שאיתם והופכים את זה לסיפורים שהם כבר אמורים לבחור ולחלוק. הם ככל הנראה מסבירים רק את סיפוריהם במונחים שהם כבר מסוגלים להתמודד הנכם. אולם בלתי אפשרי להגיד את כל הסיפור של החברה, אם מטרתך זו להיות באופן מתאים, מפני שאתה עסוק בלהישמר.

צעירים שמשתתפים במחנה מוזמנים בסיפור של לחוש אלו, מהודקים לאחרים כמותם. הסיפור שלם הופך לסיפור השייך אובדן מעורב, כאב מעורב ובקיאות משותפת. יחד אנו צריכים סוג של החלמה.

המילה "החלמה" מתייחסת למילה "חלום". ספר תורה חוזה להחלים אכן, החברה שלך זקוק לחלום. אין אפשרות לספק לצעיר חלום. משמש נדרש לבקש את המקום בעצמו, ואז תוכלו לעודד את הדבר. זאטוטים שרואים סביבם אתם ששרדו אובדן, אינה באמצעות היותם עזים, אבל מפאת משמש שהשכילו לשנות ולצמוח לדעת למעלה משהיו, מנחשים שגם הם יכולים להתגבר אודות שברון הלב בעלי החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.